לפני כמה זמן ישבנו כמה חברות בים עם הילדים, וכשאחת האימהות הורידה את הבגדים ונשארה עם בגד הים בלבד, היה מאוד קל להבחין שרוב גופה מקועקע. לא בצורה מכוערת או וולגרית שכיסתה את כל הגוף בציורים חסרי פשר ומשמעות, אבל היו לה על הגוף לא מעט קעקועים בצורת ציורים, איורים, כתוביות ושמות. יש שיאהבו, יש שירימו גבה, ויש שיגידו כמה שזה מכוער. הפעם הדיון לא היה סביב הסוגיה האם זה מתאים לאישה מבוגרת ובוגרת שאחראית על הגוף שלה, אלא מה אעשה כאשר הילד שלי יבוא אליי ביום מן הימים ויגיד "אמא, אני רוצה קעקוע". השאלה עלתה בדיון היא מתי, אם בכלל, לאפשר לילדים לקעקע את גופם?
כשהילדים מבקשים אישור לעשות קעקוע
בתור ילדה ונערה, זכורה לי היטב אותה סצנה חוזרת בכל פעם שרציתי משהו כמו לצבוע את השיער, או להתאפר, או לנעול עקבים גבוהים. אמא שלי היתה אומרת לי "בגיל 18 תעשי מה שאת רוצה. אני אפילו אעזור לך לצבוע את השיער לוורוד אם זה מה שתחליטי. עד גיל 18, אני מחליטה". כך היו לי גם את הגבולות שלי, וגם למה לצפות, כי ידעתי בתוך תוכי שסביר להניח שהרצון לצבוע חלק מהשיער לורוד יעבור לי עד גיל 18. אבל אם ארצה פתאום בלונד, אז אוכל לעשות זאת ללא כל בעיה, בגיל 18. להתאפר ולנעול עקבים (אבל נמוכים), היא אפשרה לי לפני גיל 18. היא הביטה בי ערב אחד מתארגנת למסיבה, ואמרה לי "בואי אני אשים לך קצת סומק, אודם ומסקרה". באותו הרגע היא הפכה אותי לילדה מאושרת. הלכתי ברחוב נוצצת מאושר, בטוחה שכולם רואים את השינוי הגדול שחל בי – הנה אני מאופרת!
את החורים באוזניים עשתה לי דודה שלי בגיל 9, ואת החור השני בכל אוזן עשיתי למורת רוחה של אימה בגיל 15 ובלי אישורה, גם לא הייתי צריכה אישור ממנה. אבל מה אם הייתי צריכה? מה רע בחור שני באוזן?! יש אימהות שלא יגידו כלום, ויש שיתנגדו ויאמרו שזה נוראי. אמא שלי לא הסכימה. בין אם כי היא חשבה שזה נורא, ובין אם היא פשוט החליטה שהיא זו שמחליטה ועומדת בזה שרק אחרי גיל 18 אוכל לעשות בגופי כעולה על רוחי. היא פשוט לא הרשתה לי. מה היה קורה אם הייתי רוצה לעשות קעקוע? הרי לפני גיל 18 לא יכלתי לעשות שום דבר ללא אישורה. האם היא היתה מאשרת לי לקעקע את גופי למרות זאת? התשובה ברורה.
חזרה לאימהות בחוף. יושב ליד אותה חברה מקועקעת בנה, ילד חמוד ומחונך. רואים שהיא עשתה ועודנה עושה עבודה למופת בחינוכו. לא קל להיות אמא בימינו, והיא באמת אחת הטובות שאני מכירה. ואז אחת שאלה אותה, באמת מתוך עניין: "תגידי, אם הוא היה רוצה קעקוע, היית מאפשרת לו לעשות אחד?", והיא ענתה שכן. היא אפילו לא חשבה על התשובה לפני שענתה. "באמת?!", קפצה אמא אחרת בפליאה, והיא הסבירה: "כן, תראי כמה קעקועים יש לי, איך בדיוק אגיד לו 'לא'? אני דוגמה?". באותו רגע לאחד הילדים נכנס חול לעין, היו צרחות ובכי, כולנו התפנינו לסייע והדיון נזנח. אני עוד המשכתי לחשוב על הנושא.
תהיתי היכן עובר הגבול, אם בכלל, של האחריות ההורית שלנו. אם משהו שנראה נוראי והרג ובל יעבור לאמא אחת, כמו לקעקע את גופו של בנה, יכול להראות סביר בהחלט לאם אחרת אשר בנה בן ה-9 רוצה קעקוע?! אולי אנחנו אמורות להרשות מה שנראה לנו לנכון, ולתת להם להתמודד עם התוצאות… אולי אנחנו צריכות רק להסביר שקעקוע זה דבר כואב ודי סופי, שלא יורד מהגוף, ולכן כדאי לילד לחכות בסבלנות עד גיל 18. אם הוא יחכה עד אז, ועדיין יהיה שלם עם ההחלטה לעשות קעקוע, אולי אני אפילו אבוא להחזיק לו את היד אצל המקעקע…
מצד אחד, אני לא הייתי מרשה לאף אחד מהם קעקוע עכשיו. אצלי זה בכלל לא נתון לוויכוח. מצד שני, אחותי הבכורה התחלחלה כשניקבתי לקטנה שלי את האוזניים לפני גיל 4, כשהיא ממש רצתה. זה משהו שלא חשבתי שאעשה. אך, אפשר להשוות קעקוע לעגילים? ואם הם ירצו לעשן? ואם הם ירצו לשתות אלכוהול? לי בארוחות שישי בגילאי 15 כבר נתנו קצת בירה וקצת יין, למרות שהגיל הרשמי הוא 18. האם זה הופך את ההורים שלי להורים לא אחראיים? או להורים שידעו את הגבולות, קראו נכון את הסיטואציה, והחליטו עבורי?
ההחלטה היא לא קלה, באף נושא. העיקר שנזכור שבאמת עד גיל 18 הם מאה אחוז שלנו, באחריותנו המלאה, ותפקידנו לחנך אותם, לדאוג להם, לשמור עליהם, להטמיע בהם ערכים, ללמד איך להסתדר בחיים, ואולי גם לדחות עבורם סיפוקים. בגיל 18, עלינו לשחרר, אבל להישאר שם תמיד עבורם, בתקווה שעשינו עבודה טובה ב18 השנים האחרונות.