התמודדות עם הקושי של גידול ילדים בארץ
איך מתמודדים עם הקושי של גידול ילדים בארץ אתה שואל? אני פוחד… זאת התשובה שלי. שלשום ישבתי אצל משפחה של חברים, בנם הגדול מתגייס בתחילת החודש, מיותר לציין ששימחה נוכח המצב אין שם, לא עזרו כול "ההרגעות" שהוא הולך למסלול ביחידה מסוימת וככזה בשנה וחצי הקרובות הוא יהיה מנותק מהפעילות המבצעית על כול המשתמע מכך, לא עזרו כול הבטחות שאוטוטו מסתיים לו מבצע צוק איתן, מעל ריחפה עננת הנופלים והיה אפשר לטעום את הפחד באוויר… גיל (אבא של הבחור) יצא למרפסת לעשן ואני יצאתי איתו, לארח לו לחברה. את גיל אני מכיר עוד מהנעורים, גדלנו באותה העיר, גלשנו על אותם גלים והתחלנו עם אותן תיירות זהובות או אדומות שיער. הוא עמד שם האיש הגדול הזה עישן בשתיקה את הסיגריה שלו… וכשניגשתי אליו הוא סינן בשקט קללה עסיסית ולאחריה: "אני פשוט פוחד …"
לדבר בהגיון לאבא שהילד שלו הולך לצבא בעת מלחמה גם אם זו לכאורה רחוקה ממנו זה משהו שלא עושים, אין בזה שום טעם… אפשרתי לו פשוט לפרוק. אנחנו חיים במדינה קשה, מדינה בה הורים קוברים את הילדים שלהם, מדינה בה הילדים הולכים לצבא כי הם מוכרחים, כי אין שום אופציה אחרת.
חשבתי על זה… הנסיכה והעדשה (הכינוי שלי לבת שלי) בת 13. עוד 5 שנים… הנסיך השקט (הכינוי שלי לבן שלי) בן 11, עוד 7 שנים… גמד הגינה (כינוי שלי לבן השני שלי) בן 7, עוד 11 שנים…
ברור לי שכולם יהיו בצבא, וככל שאני מכיר את הילדים שלי הם לא יהיו מאלו ששוקטים על השמרים. פתאום קלטתי שאני סופר את השנים כרגע ובטח אספור חודשים ככל שיתקרב זמן הגיוס שלהם. האם תהינה עוד מלחמות ? התשובה היא כן, לצערי. האם יהיו עוד הרוגים? גם פה אני מצטער לחשוב שכן. האם יש בידי לעשות משהו נגד? התשובה פה היא לא, לפחות לא משהו משנה עולמות, אני יכול להמשיך ולנסות לעשות את העולם הזה את המעגלים הראשונים שלנו בשלולית המקומית/ארצית/מדינית טובים יותר… ואולי…
בואו נדבר רגע על הטילים. אנחנו מתגוררים בשרון, היו לנו משהו כמו 5-6 אזעקות לא מעבר לזה, לא היו שום נפילות ליד הבית ולמעשה כל הקטע של המלחמה הזו מגיע אלינו דרך המסכים כמעט לגמרי. אז כן הינו ברחובות והיה יירוט ליד נס ציונה, וכן היינו בשוק הכרמל בתל אביב ואכן יירטו לנו מעל לראש… ועדיין… כשאני לבד אני על גבול המתעלם מהמתרחש מתוך איזה סוג של קבלת המתרחש, מצד שני כאשר אני איתם, אני בודק איפה יש מרחבים מוגנים, היכן היו נפילות, אני שומר אותם קרובים אלי, קרובים מספיק בכדי שאוכל לסוכך עליהם עד כמה שניתן.
הורות היא הדבר הכי מדהים שקרה לי בעולם, היא לימדה אותי משמעותה של סבלנות כל שכן סובלנות, היא לימדה אותי משמעותו של סדר עדיפויות אישי, היא לימדה אותי שימחה גדולה, ההורות לימדה אותי גם איך לכאוב, ולא את הכאבים שלי, הורות לימדה אותי לפחד. ניגשתי אל גיל… שמתי לו יד על הכתף שנינו שתקנו.
אומרים שהגברים בוכים בלילה, יש בזה משהו. מצופה מאתנו להיות הכי מאצ'ו, הציד, ראש המשפחה, הגיבור, החזק, סלע הקיום והמשען. "מצופה זה משהו שיש בשקם", אמרתי לגיל. גם אני פוחד, פוחד מהעתיד לבוא. פוחד מהמציאות היום יומית שלנו. זה לא פחד שמצמית ולא מאפשר לי לחיות, זה פשוט פחד שגורם לי לחשוב, לעצור לרגע ולחשוב, אני סתיו אדם אבא לאלי, טאי, סער ותום… פוחד. הפחד הזה, שנובע מתוך ההורות, עושה אותי אדם טוב יותר. ואתם? אתם פוחדים?
נכתב ע"י סתיו אדם, אבא ובלוגר בתחום ההורות.