כשבני הבכור נולד, אמא שלי היתה הראשונה שהחזיקה אותו. אף פעם לא היתה לי בעיה להשאיר את התינוק עם סבתא שלו. זה היה לי ברור שהיא זו שתגדל אותו יחד איתי ועם אבא שלו יד ביד ותהיה שותפה מלאה בכל שלב ושלב. היא הרי אמא שלי והיא הביאה אותי לעולם, לא?! כך שידעתי שאני סומכת עליה בעיניים עצומות. שמונה ימים לאחר הלידה כבר יצאתי בעצמי לסידורים, כאשר אמא שלי היא זו ששמרה על הבן שלי. הפעם הראשונה שיצאתי לחופשה בלעדיו היתה כשהיה בן חודשיים ונשאר לישון אצל סבא וסבתא, וכך היה גם עם הבת שלי שנולדה שנה וקצת אחריו.
לרגע לא היתה לי התלבטות אם כן או לא להשאיר אותו בידיה המסורות של אמא שלי, וגם של סבתא שלהן מהצד השני. שתיהן אמהות מנוסות, שגידלו יותר מילד אחד, הן היו אימהות עוד לפני שאני באתי לאוויר העולם, וכמו שלי יש מה לחדש להן כך גם להן יש הרבה מה ללמד אותי. הייתי משאירה להן הנחיות ודברים אשר לי חשוב שיעשו, בגדים להחלפה, הסברים על השעות של האוכל והשינה והייתי ממשיכה בענייניי. אם הן היו צריכות אותי, הן היו מתקשרות. עכשיו כשהילדים גדלים ומדברים, הם מבקשים כבר ללכת לבד לסבא וסבתא, זה בכלל לא משהו שאני מתלבטת לגביו. הם מבלים ימים ולילות אצל כל אחד מהצדדים ואני שקטה לגמרי עם זה.
לא מעט אני נתקלת באימהות צעירות, שלא רק שלא מוכנות לשחרר את הטיפול בילד שלהן לאמא שלהן או לחמותן, הן גם מתייעצות עם כולן אם זה בסדר לעשות זאת ושואלות אמהות אחרות "מה הן היו עושות במקומן?". בנוסף אני רואה לא מעט שאלות כמו "האם לנסוע לסוף שבוע עם הבעל ולהשאיר את הילד אצל ההורים שלי?", "האם לצאת לארוחת ערב ולתת לאמא שלו לשמור על התינוקת?", "האם לאפשר להם להיות עם סבא וסבתא משך יום שלם?", וכן הלאה… שאלות ותהיות אלה נראות בעיניי מגוחכות. כן, אני מבינה את הקושי שכרוך בעזיבת התינוק, בעיקר בהתחלה, אבל הקושי לסמוך או להשתמש במילים כמו "לאפשר" וכדומה, כאשר מדברים על מי שהביא אותך לעולם – נראה לי מאוד מגוחך. אך, יש לא מעט הורים, ולצערי בעיקר אימהות, שחושבות אחרת.
להשאיר את התינוק ולצאת לחופשה
הנה מה שלמדתי מהתגובות שקיבלתי לשאלה "מתי השארתם את הילד בפעם הראשונה לבד ואצל מי?":
רוב האימהות ענו שהן עוד לא השאירו את הילד ליותר ממספר שעות לבד, וגם אז זה היה רק עם אבא שלו או הסבתא (לרוב אמא שלהן) והן לא היו רגועות כשעשו זאת. כולן גם בטוחות שאין מי שיטפל בילד שלהן כמו שהן מטפלות בו. לכן, כשהן יחזרו הביתה לאחר מכן לא מן הנמנע שיהיו להן הערות לגבי אופי הטיפול בזמן העדרן.
אלה שכן עזבו את הילד כדי לצאת לחופשה, עשו זאת לרוב עם ההורים של האמא ולעיתים רחוקות עם ההורים של האבא, ולא ליותר מלילה אחד ורק לאחר גיל שנה. רוב האימהות מעדיפות לוותר על החופשה, מאשר להשאיר את התינוק אצל הסבא והסבתא, ורוב הפעמים זה בהודעה מראש שהן לא רגועות ולא סומכות. כמו כן, אם הן כבר טסות לחופשה בחו"ל, הן כל החופשה רק בוכות על כך שהן רחוקות מהתינוק וכל הזמן מתקשרות ומבקשות תמונות, כך שגם ככה הן לא באמת נהנות מהחופשה עצמה…
האימהות שכן משאירות את התינוק לבד, הרבה יותר משוחררות. אבל גם הן לא חוסכות בהערות, בקשות וכללים בטיפול של הילד, ומשאירות רשימה ארוכה של "עשי ואל תעשי", שזה יכול להיות מצד אחד מאוד הגיוני, כשמדובר בילד שלך ומישהו אחר שומר עליו, ומצד שני קצת קטנוני אם זה משנה לך איך מלבישים אותו לדוגמה…
אותן אימהות שכן משאירות את התינוק כשהן נעדרות, הן דווקא אלה שמוותרות על גן ומעון. כשהן צריכות מטפלת הן מביאות לסבתא והיא זו שמגדלת את הילד גם ככה, כך שזה הרבה יותר נח ורגיל לכולם להשאיר את הילד אצל אותה סבתא כאשר רוצים לנסוע לחופש קצר או ארוך. תחליטו מה שתחליטו, תשחררו או לא, זכרו שלכל דבר יש השלכות ולכן אם אתן לא סומכות על הסבתא – היא יכולה להיעלב, ואתם גם לא תוכלו לצאת לחופשה. לעומת זאת אם אתן לגמרי לא שלמות ולא נהנות גם ככה מן החופשה, אז אולי כדאי לוותר בינתיים על הסופ"ש בחו"ל או הצימר בצפון. רק נסו לא לוותר עליו, על הילד, לפחות עד שהוא מתגייס…