"למי יש זמן?", "למי יש כח?", "למי יש חשק?"… למי מאיתנו, האימהות, השאלות הללו לא עוברות בראש על בסיס יומי?! ואז אנחנו מנסות להשתיק ולהשקיט אותן, כי אפילו ולמרות שנאמרו, עמוק בפנים אולי מישהו שמע, ואולי מישהו רואה עלינו, שלרגע קט אין לנו כוח להיות אמהות. לאחר מכן, עולות וצפות בנו, איך לא, רגשות אשמה אימהיים…
נרצה או לא נרצה, הם איתנו שם לתמיד. בכל דבר שאנחנו עושות או לא עושות, בדברים שאנחנו אומרות, ובאלה שאנחנו חוששות לומר בקול או אפילו בשקט בשקט לעצמינו, ואילו כשזה רק אנחנו לבד עם עצמינו. אנחנו חשות אשמה על המחשבות שרצות לנו בראש. משום מה, שמנו לעצמנו סטנדרט גבוה להיות אימהות מושלמות, שעושות הכל ולא נופלות בכלום. אם, חלילה, לא הצלחנו משהו, או שהילד מתפתח לאט, האשמה היא שלנו ואנחנו לא מתמודדות עם זה טוב, או בכלל.
אותי לימדו משפט חכם שאומר "תהיי האמא הטובה ביותר שאת יכולה להיות". אני בהחלט עובדת לפי המשפט הזה, ועם השנים למדתי לשחרר ולא לצפות מעצמי להיות האמא המושלמת, הצלחתי להבין שלא הכל תלוי בי ובאיך שאגדל אותם. אבל כשמסביבי אין ספור קורסים לתינוקות, קבוצות מדיה חברתית של אימהות משקיעות למיניהן, תחרות סמויה בגנים מי משקיעה יותר ביום הולדת וכשהילד אבא של שבת, אני מבינה מאיפה הלחץ מגיע.
רגשות אשמה אימהיים מופיעים אצלנו בכל הזדמנות ובכל סיטואציה. מהרגע שהילד נולד אנחנו מחפשות איפה אנחנו לא בסדר. אם הוא ינק מספיק או לא עולה במשקל, בטח זה כי אין לנו חלב, או מכיוון שלא האכלנו כמו שצריך, ואם הוא הצטנן, מה שקורה לכולם בהתחלה, לא נישן לילה שלם במחשבות על אלו אימהות נוראיות אנחנו, כי אנחנו אלו שגרמנו לילד להתקרר. משם זה ממשיך כשהם גדלים ומתפתחים, ואם הם לא מספיק מתפתחים או לא בקצב של כולם, או שנמצאים באחוזון נמוך (מי המציא את האחוזונים בכלל?!), אנחנו בטוחות שזה בגללנו! בטח זה קרה כי לא עבדנו איתו מספיק, לא השקענו בו, ואנחנו אשמות בגלל שלא עזרנו לו מספיק להתפתח.
כעבור מספר חודשים, כאשר חשבנו שהשלמנו עם רגשות האשם, מגיעה הדילמה הגדולה של "האם לחזור לעבודה או לא? ואם כן, אז מתי?". לא משנה מה נבחר, לא נהיה מרוצות. אנו נהיה בטוחות שוויתרנו על עצמנו בשביל להיות איתו, או שוויתרנו עליו בשביל להגשים את עצמנו. תמיד נרגיש שלא נתנו לו מספיק. נגיד, אם שמנו אותו אצל סבתא כשהוא חלה, ולא יכולנו להחסיר יום עבודה כדי להיות איתו – אנחנו אימהות גרועות.
רגשות האשמה האלה הולכים ותופחים כשהילד עולה לגן. יש אימהות אחרות מסביב שמוצאות את הזמן לפסל עוגה בכל יום הולדת ולהתנדב ללוות לכל הצגה ומופע, להכין כיבוד לכל חג וארוע, להכין שקיות שי בכל פעם שהילד אבא של שבת, ובכלל הילד תמיד נראה מתוקתק והיא לא שוכחת כלום. אז מה זה אומר עלינו בתור אימהות? שאנחנו פחות משקיעות בילד שלנו? שאנו מזניחות? לא יודעות להשקיע? לא רוצות?
למי יש כח? למי יש חשק? למי יש זמן??? התרגלו לשאול את השאלות האלה בקול, כי זה בסדר. לא כל דבר חייב להיות מושלם, ואפשר לפעמים פשוט לשחרר. בעיקר פשוט להשתדל, כמה שניתן, להיות האמא הכי טובה שאת יכולה להיות, ולא לצפות מעצמך למעל ומעבר. הילד יהיה בסדר, וגם את. רגשות אשמה אימהיים תמיד יהיו שם, רק השתדלי לתת להם פחות מקום אצלך בחיים.